עזרה, חומר בספרות

צריך חומר על השירים הנ"ל

עוד חוזר הניגון
ראי אדמה
שירי הבן האובד
גשם בשדה הקרב
רק על עצמי
אני שומע משהו נופל


עוד מעט אני חוזר להרוויח כסף באינטרנט

אז כדאי לכם לעזור... אני זוכר מי נחמד אליי

תודה רבה....

שירי הבן האובד אני מתחיל ללמוד עכשיו אני אוכל לעזור רק בהמשך...
מצטער...
כל השאר עוד לא למדתי...כיתה ט'...

יותר מאוחר אני ייחפש מבטיח.

תודה
אוהב אותך אחי

http://www.avodot.co.il/avodot/
יש סיכוי שיהיה כאן משו?

עוד חוזר הניגון

בשיר זה מתאר המשורר את הדרך, דרכו של משורר כטרובדור (זמר נודד מימי הביניים שנדד בין

טירות נישאות ושר בפני נשות חצר יפהפיות בעלות צמות זהובות). שנע בדרכים אוסף את מראות העולם אליו, והעולם כולו נפתח ומציג את להטיו בפניו, והוא עצמו סוגד לו כמו לאישה יפה שבעפעפיה נקשרות

טיפות דמעה, משום שדרכו שלו מושכת אותו הלאה ממנה אל חורשה ירוקה ואל מראה הצמרת שבעלעליה מנצנצות טיפות הגשם.

השיר כמעט כמו שיר עם, בן שלושה בתים כשבכל בית ארבע שורות, מתחיל בניגון שחוזר.

הניגון יכול לסמל את השירה, או את התפילה על פי משנתו של הרבי נחמן מברסלב, כוחו של הניגון לעורר את נשמת הדברים הגדולה ולחבר בין העולמות הפיסיים לעולמות הרוח. (ביטוי לדברים אלה ניתן למצוא בספורו "שבעת הקבצנים" בקטע המתאר את הקשר בין הלב למעיין).

"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" – יתכן כי הכוונה שהמשורר ניסה להימלט מהשירה, אך הניגון לא הרפה ממנו וחזר אליו כמעט בעל כורחו, אך משנמצא לו, הוא פותח לפניו את דרך החיים הנפקחת כמו עין אל המרחבים.(הדרך נפקחת- מטפורה, מעין המרה בין העין לדרך).

הקשר בין שמיים לארץ ניכר בשורה "וענן בשמיו ואילן בגשמיו", החריזה הפנימית הכפולה קושרת בין הענן לאילן. האילן והענן האחוזים כל אחד בעולמו, ("אילן בשמיו וענן בגשמיו") נחלצים מתוך ההקשרים הקודמים, ואף הם מצפים למשורר כמו הדרך, דרך החיים או דרך השירה .

הבית השני דינאמי – הרוח והברקים חוגגים מעל הדובר ההולך כמו לולייני קרקס. התמונה ספק ריאלית ספק פנטסטית, בעזרת המטפורה של טיסת הנדנדות, המציאות נפתחת לאיזו חגיגה שכוחות הטבע עורכים לדובר. הכבשה והאיילת עדות למחויבותו של הדובר, שלמרות חגיגת הטבע, לא עצר, אלא המשיך והיה נאמן לדרכו. כבשה ואיילת דמויות היכולות לסמל את הטבע או את היופי והרכות. הדובר ליטף אותן, והמשיך בדרכו. שני המקפים המסיימים את הבית מדגישים את המשכיות הדרך.

הבית השלישי נפתח באותם שני מקפים המסיימים את הבית הקודם, כך גם ממשיך המשפט המורכב,

מהבית הקודם ומתאר את חוויות הדרך. הכבשה והאיילת עדות למחויבות הדובר לדרכו, למרות שידיו ריקות ועירו רחוקה, ולמרות שלא פעם סטה מהדרך בגלל יופייה של אישה או חורשה או "צמרת גשומת עפעפיים.

השיר מבטא תחושת התחיות של משורר שמצא את ייעודו בחיים ונמצאה לו דרך הנפתחת לקראתו, והוא מחוייב לה למרות הפיתויים של היופי, העיר, הטבע והאהבה.



גשם בשדה הקרב

שיר זה של עמיחי, המוקדש לחבר שנפל, יש בו מאופי המכתם. נעמוד להלן על הפן המכתמי
של השיר כמו גם על מספר סגולות מרכזיות של שירת המאה העשרים הבאות לידי ביטוי בו.
המכתם הוא אחת מצורות הליריקה ההגותית הקדומה שהתפתחה מתוך האלגיה היוונית ‏2
(המאה השביעית לפני הספירה), דרך כתובות קצרות על מצבות לזכר נופלים (מן המאות
השישית והחמישית לפני הספירה) אל שיר קצר ושנון שנושאיו מתרחבים ואופיו סאטירי
(המאה הראשונה לפני הספירה בשירה הרומית). צורה שירית זו התקיימה בכל הדורות ועד
ימינו ‏3 . עניינו של המכתם הוא חכמת חיים, רפלקסיביות והגות הבאות לידי ביטוי בצמצום
מירבי (‏6‎-2 שורות), בשנינות ובחריפות, בפרט בסיומו ‏4 . וכפי שדב לנדאו מבהיר: "פירוש
המלה אפיגרמה היא כתובת או הקדשה... היום האפיגרמה היא שיר קצר, מבריק, בעל
אופי אישי, המסתיים ברעיון חריף, בעל תוכן שיכול להיות סאטירי או הגותי" ‏5 .
שירו של עמיחי הוא שיר הקדשה. זהו שיר לירי הגותי מובנה מאוד, קצר, תמציתי ומרוכז -
המוליך אל חוד. ראשיתו של השיר באמירה מוכללת או אולי במחשבה המעלה תמונה
פלסטית: "גשם יורד על פני רעי" (שורה ‏1). זהו גרעין הסיטואציה לשאלה - מי הם הרעים
הללו שעליהם הגשם יורד. מכאן: הכללה ופירוט הם תשתית המבנה הלוגי התמציתי של
השיר, שהוא מבנה רטורי במהותו.



נושא השיר רווח בשירת עמיחי והוא: אבדן חיי אדם במלחמה והצער הכרוך בו. מוטיב
המוות טמון בשיר מלכתחילה, גם אם בסמוי: מילות הכותרת 'שדה קרב' ושם התואר 'החיים'
(שורה ‏2) מובילים בהכרח אל אסוציאציה של מתים, אף כי מילה זו אינה נזכרת עדיין
בשורות אלו. שהרי אם יש רעים חיים, משמע - יש גם רעים שאינם חיים. אסוציאציה זו של
מתים עומדת ביחס ישר אל הכותרת, ואילו אל שם התואר 'החיים' היא עומדת ביחס ניגודי.
התמונה הפלסטית "אשר מכסים ראשיהם בשמיכה" (שורות ‏2‎-3) מעלה אסוציאציה של כיסוי
המת, וזאת על אף היותה מיוחסת עדיין לרעים החיים. ברובד הגלוי והישיר היא אף מכוונת
לתאר התגוננות מפני הגשם. הרעים המתים "אשר אינם מכסים עוד" (שורות ‏5‎-4) הם
הפואנטה החריפה אשר אליה מוביל השיר כולו. פואנטה שנונה זו, המבנה הרטורי התמציתי
מאוד של השיר, היותו שיר לירי של הקדשה וההגות על החיים והמתים - כל אלה בשילובם
יחדיו תורמים לאופיו המכתמי של השיר.



השיר מתרכז בסיטואציה - זוהי תופעה אפיינית בשירה המודרנית הצעירה. אין בו תהליך
של התחלה, אמצע וסוף. איננו יודעים דבר על אופי הקרב ועל מהלכו (לשם השוואה ניגודית
ראה, למשל, על הרי גלבוע לשאול טשרניחובסקי). תוצאת הקרב אף אינה נמדדת במושגים
של כישלון הקרב או של ניצחון בו. הדגש הוא על עצם הסיטואציה הבנויה על ניגודים -
החיים מול המתים ו'האני השר' העומד מול שני הקטבים של הקיום האנושי מזה ומזה. מקום
הימצאו של הדובר השירי בסיטואציה המתוארת גם הוא בר משמעות. קרוב לוודאי שהדובר
עצמו שרוי בשדה הקרב, וגשם יורד על פניו כמו על פני רעיו. מיקום זה של הדובר בשיר
מאפשר קרבה מיוחדת בינו לבין קו הגבול התוחם בין החיים למוות. עדיין הוא שייך לעולם
החיים, אך ברוחו הוא יכול להבין עד כמה 'קל' הוא המעבר מן העולם הזה אל העולם
האחר. יש בכך כדי להמחיש את האכזריות ואת האבסורדיות שבמלחמה ('שדה קרב'), שמעצם
טבעה גוררת בעקבותיה מעברים שכאלה.

לא מספיק
צריך חומר ממש טוב

ללמוד למבחן

תודה

שירי הבן האובד

זהו מחזור שירים שמורכב מ-3 שירים: א. בדרך, ב. בבית, ג. בתשובתו. כל שיר הוא המשך ישיר בתוכנו לשיר הקודם. המחזור הוא מעין דרמה שנראית על הבמה וכל שיר הוא מערכה בפני עצמה. המערכה הראשונה היא בדרך, השניה היא בבית והשלישית גם היא בבית והיא מפגש של הבן עם משפחתו בבית.
בדרך: אנו פוגשים את הבן השב לביתו מדרך ארוכה, הפגישה היא במהלך הדרך. במהלך החזרה לביתו הוא פוגש עצמים שמדברים איתו: אבן,שיח, ציוני הדרך, עין. עצמים אלה הם עצמים שמדברים אליו. תהליך של האנשה. האבן מתארת את הבן דרך הצעדים שלו – צעדים כבדים, היא שואלת את הבן שאלה רטורית. השיח מתאר את הבן דרך הגובה שלו – נמוך מאוד, הוא שוב שואל שאלה רטורית. ציוני הדרך מגלים כלפיו ניכור, זרות, הם לא מכירים אותו ולא מכירים בו. הם דוקרים. בפוגשו את העין מגלה אליו העין יחס של דאגה, רחמנות, אנושיות ואפילו יש כאן מעין שלמות- דמעה של הבן מתחברת עם הדמה של העין הזורמת. עצמים אלה מלבד היותם עצמים קיימים שרואים בבן את התכונה הדומיננטית שלהם גם ההשלכה שעושה את הבן השב לביתו מתוך נפשו המתלבטת, הכואבת, הספקנית על אותם עצמים שהוא פגש בדרכו. עצמים אלה הם הדברים שהבן השב לביתו חושש מהם.


בבית: בני הבית נמצאים בבית, המערכה מתרחשת בבית, הבן עדיין אינו נמצא בבית אך רוחו שמרחפת על יושבי הבית. בבית נמצאים: האם, האב, האח, האחות והכלה. אפיון הדמויות: * האחות: שכחה את האח, האחות פסיבית בהתייחסותה לאח השב הביתה, מצד אחד ליבה איתו והיא אוכלת מעט ומהצד השני היא שוכחת ואומרת שהם 5 ולא 6. היא יודעת ששכחה ומקבלת זאת. * האח: האח מניגוד לאחות מגלה יחס מתנשא או מתנכר כלפי הבן השב הביתה, כאילו מתעלם משובו של אחיו. * הכלה: ישנן שתי אפשרויות: 1. אשתו של האח הנמצא בבית. 2. אשתו של הבן האובד. הכלה, בניגוד ליתר בני המשפחה אינה קשורה בקשר דם לאח והיא תפחד לנקוט עמדה. הכלה מסיבות שונות אינה נוקטת עמדה חד משמעית כלפי הבן – אם לקבלו או לא. היא אינה מרגישה נח להביע עמדה נחרצת לצד אחד – של האב או של האם. * האב: האב מייצג את הנוקשה, אינו מוכן לקבל את הבן, אינו מוכן לסלוח לו והבית סגור ע"פיו לבן השב. ישנו גילוי אחד שמצביע על הקושי של האב – המילה "נאנח". * האם: גופה בבית ונפשה עם בנה. האם נמצאת ליד החלון מחכה לבנה – מביטה ונפשה עם הבן האובד, גופה עם יתר בני המשפחה. האם עומדת בדלת, לא יודעת באיזו עמדה לנקוט. האם היא המקשרת בין הבן לבני המשפחה. האם בתחילת השיר מקבלת את עמדת רוב המשפחה ואינה נוקטת עמדה מפורשת, ואף חותכת את החלה ל-5 חתיכות במקום ל-6.


בתשובתו: הבן חזר לביתו והשיר הוא המפגש בינו לבין בני משפחתו. הבית הראשון הוא דברי המספר – הבן חוזר ונשכב על סף הדלת – לא בפנים ולא בחוץ. 1. הבן מבקש סליחה. 2. הבן לא שייך הביתה ולא החוצה. 3. הבן שוכב על הסף, מחכה לאישור. הבית השני והשלישי וידוי של הבן "איני פושע". מקבלים את הבן כמו שהוא. הבית הרביעי בית של ביטוי רגשות עזים: האחות בוכה, הכלה במבוכה. בבית החמישי האח ממשיך את ההתנהגות כמו בשני הבתים הקודמים – הוא לא מקבל את האח, מתנכר אליו, מפחד שהאח האובד ייקח את מקומו. הבית השישי ביטוי של האמא. דומיננטית. האם מאושרת. לוקחת את בנה בחזרה. האם מקשרת בין הבן השב לבין אביו. האם אומרת לבן – "אביך ברך אותך בברכת חרונו" (כעס עצום, אבל עדיין אוהב).



ראי אדמה / ש. טשרניחובסקי

על שאול טשרניחובסקי

בתקופה של שנות ה-20-30, שני משוררים דגולים – טשרניחובסקי וביאליק, מתחרים על תואר "המשורר הלאומי" וביאליק זוכה בו, בצדק, כיוון שהוא כותב על חווית התלישות שהיא החוויה המרכזית של הדור הזה. ביאליק לא כתב בארץ כיוון שלא הצליח לעבור לכתיבה בהטעמה ספרדית (שהייתה מקובלת בארץ) ואילו טשרניחובסקי מצליח לעשות את המעבר וחלק גדול משיריו נכתבו בארץ. טשרניחובסקי לא כותב על התלישות – הוא בן למשפחה מתבוללת, הוא למד באוניברסיטה – הוא מודרני. דבר זה הפך את טשרניחובסקי לחביב הדור הצעיר עד שנות ה-50 – הוא דיבר בשפתם ועל חוויותיהם – הם נקשרו יותר אליו מאשר אל ביאליק התלוש.



רקע לשיר

השיר נכתב ב-1938, בתקופת המרד הערבי שגובה קורבנות מהיישובים העבריים תחת המנדט הבריטי – השיר מדבר על שכול. אנחנו בתקופה של מחתרות והאפשרות להתגונן מצומצמת וישנה גם תחושה ששלטונות המנדט לא הוגנים כלפי היהודים – ישנה תחושה קשה, בייחוד כאשר נופלים אנשים. טשרניחובסקי מתייחס ביצירתו אל החוויה הזו.



המטפורה בשיר

מטפורה – מחברת שדות סמנטיים (לשוניים) למהות חדשה.

יש כאן אנלוגיה בין הקבורה לבין השתילה – הקבורה היא סיום של מעגל החיים. טשרניחובסקי הופך את הקבורה לשתילה – אנחנו נותנים לאדמה את הטובים בבנינו (זרעים), והשתילה היא פתיחה של מעגל חיים חדש. יש בדבר זה יסוד של נחמה, שהרי קבורה של אנשים צעירים היא דבר איום, אך הנחמה היא שהדבר לא לשווא – יצמח מכך דבר חדש. יש כאן רמיזה גם למטפורה ידועה בתרבות העברית – "האדם הוא עץ השדה" ובשירה העברית יש לה משמעות רבה.



הבית הראשון

הבית הראשון מדבר על דגנים שמהם יוצרים לחם – מזון מאוד בסיסי.



הבית השני

הבית השני מדבר על פרחים – נזרעו ליופי.

יש לנו אנשים שהם בסיסיים, שורשיים, והם עסוקים בדברים השורשיים ויש את האנשים שעוסקים ביופי – אמנות וכו'. החיים מורכבים משילוב של שני סוגי האנשים – אנו זקוקים לשני הסוגים של האנשים. אנחנו צריכים את הדברים הבסיסיים, אך גם את היופי. גם אלה וגם אלה מתקבלים (במהותם) באדמה.

יש כאן האנשה של האדמה – אם גדולה שנותנת את החיים לכולם (וגם לוקחת).

לטשרניחובסקי יש אמירה לאומית – נכון, אנחנו מקריבים את בנינו, אך לא לשווא. מתוך קורבנם יצמח משהו חדש וטוב – זה עצוב ונורא, אך לא לשווא. באמירה "ארץ אוכלת יושביה" זה לא כך, והשיר למעשה סותר אמירה זו ומעורר תקווה.

מדובר כאן גם באופן מפורש על מותם אל אנשים צעירים – הפרחים רעננים, בטרם נבטם – הם צעירים, עוד לא הספיקו להתבגר. הדבר מעורר תקווה – אם נשתול משהו זקן, לא יצמח ממנו כלום, אך אם נשתול שתיל קטן, סביר להניח שיצמח משהו גדול ויפה. הדבר מעורר תקווה שכן בדרך כלל הדבר הפוך כשמתים צעירים – במותם של צעירים יש המחצה גדולה אך השיר מעורר תקווה.



הבית השלישי

כאן מדובר במפורש על נוער טהר-חלומות – הם טהורים והחיים טרם קלקלו אותם – הטובים שבבנינו, הם נקיי כפיים ולא נדבק בהם שום דבר.

ב-2 השורות האחרונות יש מטפורה – האריג בנוי בצורה של שתי וערב – הם כל כך ראשוניים שהם היו רק שתי ועוד לא היו ערב – הם אריג שלא הושלם עדיין! חוטי השתי הם הבסיס של הבד והתם תמיד אותו דבר. הערב מכניס את השוני (הצבעים, רקמות וכו').



הבית הרביעי

האדמה מקבלת את כולם. על כל זרע ששתלנו – מאה צמחים יפרחו. כאן מגיעה הנחמה בשיר, (שערים = כמות של תבואה) וצמחים משובחים יצמחו – קדושים ומלאי כוח. הם הקריבו את חייהם למען העם ומה שיצמח יהיה קדוש לעם.

בבית הרביעי חל השינוי – הקבורה הופכת לשתילה והשתילה הופכת את הקבורה למשהו אופטימי עם מבט לעתיד. אם אנו שותלים משהו, הוא עתיד לצמוח והניב פי "מאה שערים" ייבול – המון פירות וייבול אדיר.

בשורה השלישית בבית הרביעי – אנו הקרבנו קורבנות ככופר לחיינו, זהו מוות מבורך שמאפשר לנו את החיים.

מדובר כאן בשיר לאומי (רב-פאטוס) – מלא התלהבות ורגש, כיאה לדיבור על נושאים לאומיים.



מבנה השיר (יוצר את הפאטוס)

- "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד" – חזרה על משפט זה ב-3 בתים יוצר מבנה של קינה.

- יש גם חריזה מושלמת שגם היא יוצרת את הפאטוס ומקלה מאוד לזכור אותו. החריזה המושלמת והשפה הגבוהה יוצרות את התחושה של הפאטוס והייחוד – השפה גבוהה, תנ"כית מרוממת – אנחנו לא באירוע יומיומי ולכן נדרשת שפה לא יומיומית אלא גבוה ונעלה.

- השיר נכתב בהברה ספרדית ולכן הוא נשמע נורא ישראלי ונקלט אצל כולם.

- מיתוס האדמה (אדם, גאולת האדמה והדם) יוצר משהו לאומי ומכובד – דם, אדם ואדמה שלובים זה בזה.

- ישנו מצלול שורק וחורק שיוצר תחושה מיוחדת.





אני שומע משהו נופל / נתן זך

צורת הקריאה של השיר

זהו שיר שהקריאה מלמעלה למטה לא טובה לו ונכון יותר לקרוא אותו בצורה מעגלית.

המעגל הפנימי – "מדוע מדוע שאל הנער" – בית שלישי.

המעגל השני – הרופא, השופט והמורה – בתים שני ורביעי.

המעגל החיצוני – האם – בית חמישי.

במעגל החיצוני האם עונה לבן – זה שום דבר. הייתה רוח שרק הפילה תפוח. במעגל האמצעי (מוסדות ודמויות חברתיות) התשובה היא שכולם זהים – כולם אשמים, יש היקש לוגי.

הנער חווה את חווית מות אביו בגיל צעיר ושואל – "למה זה קרה?". הילד שמע מוות (כותרת השיר) והוא שואל את עצמו מדוע. שיר זה עוסק בהתמודדות עם המוות.



התשובות שניתנו לילד

האם: הכחשה והדחקה – זו רק רוח שעברה – אנחנו אנשים צעירים ויותר נוח לנו לא להתעסק בזה. האם רוצה שיהיה לילד שלה עולם נורמלי – עולם שבו לילד שלה אין מוות. אבל הילד יודע שמעלימים ממנו – שזו לא האמת, ולכן הוא ממשיך לשאול וממשיך לחקור. האם נוטה להכחיש ולהדחיק את המוות (ברוח התקופה) מתוך רצון להגן על הילד, מתוך רצון לשמור על חווית הילדות. היא אינה מודעת לכך שההדחקה יוצרת תחושה מאיימת, תחושה של סוד ותחושה של אשמה. סוד במשפחה הוא סרטן שאוכל את לב המשפחה – מכיוון שזה סוד, אז לא מדברים על זה ואז זה רובץ מעל כולם – אין שום בירור של הנושא וכל אחד ממציא תיאוריות משלו והדברים מסתבכים יותר מהנדרש. דווקא הדיבור על סודות עוזר לשמור על פרופורציה. מאחר והיא לא מספקת לו את התשובה, הוא פונה לשלוש דמויות שהן דמויות חברתיות-מוסדיות שאמורות לענות על השאלה.

הרופא: בני האדם הם מכונה ביולוגית וברגע שמתקלקלות המערכות – האדם מת. תשובתו היא תשובה ביולוגית – זאת תשובה נכונה.

השופט: כבני-אדם, אנחנו כולנו אשמים – כולנו נולדנו רעים – המין הוא חטא ונולדנו חוטאים ולכן ברור שאנחנו נישפט ונמות – המוות הוא עונש על חטאינו.

המורה: מגדיר – מה שימות – חי. כל מי שחי – ימות בסוף, זו ההגדרה של חיים וזו דרכו של עולם.

שלוש הדמויות הסמכותיות נותנות לו תשובות מנוכרות מתחומי עיסוקיהן – אך כאלו שאי-אפשר לחיות איתן כאשר אתה נמצא בכאב כה גדול. שוב הוא ניצב עם השאלה ללא התשובה, בלי הקלה ובלי הנחמה.



דמות הרוח

מהי רוח?

כוח טבע, תנועת אוויר – קיימת בשיר – היא הפילה את התפוח.

משהו שאינו גשמי (רוח רפאים).

סוג של נשמה.

התפוח – התפוח מסמל את הילדות (ישנו שיר ילדים על תפוח שנופל) – התפוח נפל והתפוצץ, הילדות הסתיימה עם המוות. השופט לעומת זאת מדבר על תפוח עץ הדעת – שהוא החטא התמידי שעליו השופט מדבר. ייתכן שמדובר גם בתפוח של ניוטון – שפותח את תקופת ההשכלה והבנת העולם המודרני והחילוני.

כל רוח מאירה משמעות אחרת של התפוח. העולם נשלט ע"י כוחות פיזיקאליים וכימיים.

השיר בנוי במבנה של שלוש – שלו הדמויות, שלוש משמעויות לתפוח, שלוש "לעולם" וכו'..



המשפט האחרון בשיר

המשפט האחרון של השיר מנסה לתת איזושהי תשובה, והתשובה ניתנת ע"י הרוח, שבעצם עוברת מראשית השיר ועד לסיומו, שהיא סמל בעל משמעויות שונות. הרוח אומרת את האמת, אין תשובה לשאלת המוות ואין גם נחמה – זאת עובדת חיים שיש לחיות איתה.



שבירת המבנה הקלאסי

השיר שובר את כל מוסכמות הכתיבה של השירה הקלאסית – חירות השירה המודרנית. אין חריזה, הבתים לא מסודרים, וגודלם וצורתם משתנה. אין סדר מלמעלה למטה, צריך לקרוא את השיר מעגלית – שבירה של המבנה המאוד מקובל. המבנה המעגלי יוצר מחזוריות – כמו מעגל החיים – המחזוריות של החיים. המטרה של שבירת המבנה הקלאסי היא להדגיש שאין סיבה לצפות שהחיים הם כמו מה שחשבנו – הוא שובר מוסכמות, החיים הם חסרי תשובות. אנחנו רגילים לפנות למעלה בתשובות ובציפייה לתשובות – תפיסה דתית שמאוד מושרשת בחיינו – מוסכמה. הוא אומר שזה לא כך. אין "למעלה", המוות הינו חסר תשובות והאדם החילוני צריך להתרגל לחיות ללא תשובה ולקבל את העובדה שאנחנו כפופים לחוקים הפיזיקאליים. שבירת המבנה המקובל של הכתיבה הוא אחד האמצעים האמנותיים המשמעותיים והוא מעורר שאלות ומשרת את המטרות של השיר. האמצעי הראשוני והבולט ביותר הוא המבנה המעגלי - השיר מקבל מערכת שלמה של משמעויות כאשר אנחנו בונים אותו מחדש במבנה מעגלי, מעמידים במרכז את שאלתו של הנער ובודקים במעגלים השונים את התשובות השונות שהוא מקבל ומתייחסים בסופו של דבר לאמירה של הרוח. העובדה שאנו צריכים לבנות את השיר מחדש הופכת אותנו לקוראים פעילים, ואומרת לנו שעלינו לסדר את העולם מחדש. הנוחות של ה' כתשובה לכל – נגמרה – אנחנו צריכים לתת את התשובות ולסדר את העולם מחדש. התשובות המקובלות לא טובות יותר ועכשיו צריך לקחת את מה שיש ולסדר את העולם מחדש – לשנות את המוסכמות. הסידור מחדש של השיר מחייבת אותנו לענות בצורה אחרת על שאלות מרכזיות, להסתכל אחרת על המוסכמות של השיר הבנוי במבנה משולש – שלושה מעגלים, שלוש דמויות חברתיות ו-3 מושגים שחוזרים (לעולם, לעולם, לעולם) ורומזים למשמעויות שונות.

מונחים בעלי משמעות שמופיעים בשיר הם למשל התפוח – הבחירה אינה בחירה מקרית – התפוח הוא פרי בעל משמעויות סמליות בתרבויות רבות. התפוח מזכיר לנו את פרי גן העדן (החטא הקדום שגרם לגירושנו מגן העדן, להופעת המוות והחוכמה האנושית). תפוח הוא החטא והחוכמה האנושיים. התפוח רומז גם לתקופת ילדות – מזכיר שיר ילדים נפוץ ואגדות ילדים והתפוח רומז גם לראשית הפיזיקה המודרנית – התפוח של ניוטון.

המושג "ולעולם" גם הוא נטען במשמעויות שונות – משמעויות של מקום, זמן ונפש. גם המושג "רוח" טעון במשמעויות רבות – כוח טבע, אמונה והיכולת של האדם – רוח האדם.



סיום השיר

השיר מסתיים באמירה מאוד ברורה ולכאורה מאוד פסימית – לעולם, לעולם, לעולם לא יהיה לא מנחם. בכל זאת, יש באמירה הזו משהו שחושף את הסוד ומאפשר התמודדות איתו, מכאן אנחנו יודעים שאין נחמה ואין תיקון, אך אנחנו ניצבים בפני האמת שאינה קטנה או גדולה מכפי שהיא. להכיר בבעיה הוא כבר חלק מהפתרון



עוד חוזר הניגון / נ. אלתרמן
על השיר

לשיר חריזה מסורגת ומושלמת, מבנה מושלם – שלושה בתים עם 4 שורות.

השיר כולו מדבר על "הדרך" על שלושה סוגיה:

הדרך הפיזית – בין חורשות, בין כפרים וכו'. ההלך (גיבור השיר) יוצא אל הדרך וקודם כל הדרך היא פיזית.

הדרך הנפשית – כל אחד מאיתנו הוא הלך וכל אחד הולך במסע בחייו.

הדרך של האמן – לפי השורה הראשונה אנחנו מבינים שההלך הוא אמן והוא הולך בדרכו של אמן. כל אמן הוא אדם, אך לא כל אדם הוא אמן.



הדרך הפיזית

"הדרך נפקחת" – מטפורה. הדרך תלויה בעיניו של המסתכל – היא לא נפתחת, היא נפקחת. כל אחד רואה את הדרך מעיניו שלו ולא כולם רואים את אותה הדרך. כל אחד ישים לב לדברים אחרים בדרך הפיזית.

ההלך רואה את הענן, האילן: "ענן בשמיו ואילן בגשמיו" – יש כאן הצלבה – הגשם אמור להיות בענן ואילו האילן אמור להזדקר לשמיים. כמו כן יש גם רוח, נדנדות, ברקים (אור זמני), כבשה ואיילת (בע"ח פסיביים – נשיים).

יש גם עיר רחוקה – לעולם לא נגיע אליה – לדרך אין סוף והוא לעולם לא יגיע לעיר הרחוקה – אל סיום המסע. המסע הוא החשוב ולא הסיום – אנחנו לא רוצים לסיים את דרכנו – אנחנו רוצים להמשיך בתחנות החיים. ההתמקדות היא בדרך (החיים) ולא בסיום (המוות).

יש גם חורשה ירוקה, אישה צוחקת וצמרת בוכייה גשומת עפעפיים (שוב מטפורה שנקשרת לעיניים – עין היא חלון לנפש). העין מופיעה לאורך הדרך באופן מטפורי – העין, החלון לנפש, מראה לנו דברים שונים ולוקחת אותנו לכל מקום.

ההלך לא נשאר בשום מקום, הוא עובר ממקום למקום.

מזג האוויר בדרך הוא חורף ישראלי ומתון – הנוף של החורף הישראלי הוא נוף נקי (ירוק) ורחוץ אחרי הגשם – כל מה שהוא פוגש בדרך מאוד נקי ומאוד רענן.

ההלך הולך לבדו – הוא ניסה לזנוח זאת אך לבסוף הוא קיבל את זה שהבדידות היא חלק ממצבו הקיומי.



החילוניות ביצירה

- ההלך לא לגמרי לבדו – הניגון מלווה אותו (מדובר בהלך חילוני – אין לו אלוהים ולכן אין לו לאן להגיע – אין גן-עדן, אין לו מטרה).

- ההלך הוא ללא אלוהים. אלוהים לא מופיע כלל בשירת אלתרמן. החילוניים בוחרים את דרכם – לטוב ולרע. זוהי תפיסה אקזיסטנציאליסטית (קיומית) חילונית – למעט הלידה והמוות, אנו קובעים את חיינו.

- בדידותו של ההלך היא מבחירה – בדידותו של האדם החילוני. האדם החילוני הוא חופשי – חופשי לבחור, חופשי מהכוח שמלווה את האדם הדתי. האדם הדתי מופעל ע"י תורת הגמול ואילו האדם החילוני יודע שאין על מעשיו תגמול – לטוב ולרע. אין אלוהים ולכן אין מי שיתגמל אותו.

- הדרך שבה הולך ההלך היא אישית – כל אחד רואה משהו שונה בדרך.



דרכו של האמן

ההלך מלווה ע"י הניגון. הניגון כאן הוא בעייתי – היה מאבק עם הניגון ("עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא") – הניגון הוא האמנות ונשאלת השאלה – מדוע מישהו ירצה לזנוח את האמנות שהיא דבר כל כך נפלא? האמנות היא דבר לא קל ובדר"כ מקורה בכאב, בסבל – אלו הם מקורות היצירה. תהליך הכתיבה הוא תהליך מיוסר – השיר נובע מהלב ומהנפש הכואבת והמיוסרת. תהליך הכתיבה מחזיר אותנו למקומות הכואבים בנפש. בנוסף, יש גם תהליך החשיפה של אותם סודות כמוסים שנחשפים לקהל הקורא את השיר. לפעמים האמן מתייאש מזה ומנסה להתחמק מה"גורל" של להיות אמן. חייו של אמן הם לא פשוטים – הם לא רוצים בבדידות והייאוש שגורמת היצירה. כמו שהנביא התנ"כי לא יצליח לברוח מייעודו, כך גם האמן.

השיר נפתח בקבלת הדין – "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" – יש כאן הצהרה של ה"אני מאמין" של המשורר – ניסיתי לחמוק מגורלי כאמן, אבל כעת אני יודע שאין דרך לחמוק. הוא מדבר כאן על מקורות השיר – הטבע, אנשים, נשים (הנשיות פסיבית, ירודה וכנועה), מפגשים, העיר הרחוקה (כמטרה שלעולם לא נגשים) והרגש (צחוקה של אישה, צמרת גשומת עפעפיים – הדמע).