חומר למבחן, חייב עזרה קקות

קח אני לאט לאט יביא לך

אקספוזיציה:
העיוורת עומדת להינשא.
תחושה של חוסר אמון, שנובעת מהניסוח "היגידו", "אמרו".
התחושה נובעת גם מהתגובה של העיוורת (ידיה רועדות, כועסת, נרגשת).
תגובת האם גם היא מעידה על השקר (לחש שפתיים של אם אומללה).

מספר כל יודע-הוא יודע גם את רגשות האם והבת.
כל הסיפור נכתב מנקודת מבטה של העיוורת ולכן אין תיאור שניתן לראות בחוש ראיה, אלא מסופר ומתפתח לפי חוש המישוש וחוש השמיעה.
עקב כך נוצר המסתורין, שאין ידיעה של פרטים על הדמויות.

הרגשות בסיפור:

חוסר אונים.
חוסר אמון, חשדנות.
חששות ופחדים.
בדידות.
השאלות שעולות במהלך הסיפור:

מיהו בעלה?

במה הוא עוסק?

בן כמה הוא?

כיצד הוא נאה?

איפה היא נמצאת?

לאן הולך בעלה?

האווירה בסיפור:
האווירה המיוחדת של הסיפור, אווירה של מתח וחרדה נוצרת בעיקר באמצעות פער בין התרחשויות המתוארות ובין ההסבר הניתן להם. הקורא המרגיש בפער זה נמצא כל הזמן המתח ובניסיון למצוא את התשובות שתוכלנה לתת הסבר מתאים להתרחשויות.
כבר מהמשפט הראשון בסיפור "לחנה העיוורת היגידו לפי חתונתה כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו". יוצר חוסר אמון במה שאמרו לחנה. רושם זה נוצר אצל הקורא משום שהמספר מדגיש שהדברים נמסרים דרך זווית ראייתה המוגבלת של העיוורת היודעת רק מה שאמרו לה.
סדר המסירה של האינפורמציה במשפט הוא כזה שקודם מודגשת העובדה שהדברים נאמרו לחנה העיוורת ורק אחר כך נמסרת האינפורמציה עצמה, סדר זה גורם לכך שכבר בתחילת הסיפור הקורא חושד במהימנות הדברים.
שבועתה החוזרת של האם "ככה אראה בנהמה" ניסיונה הקצר לשקר לביתה בעניין ילדיו של הבעל, מאמציה להסיח את דעת ביתה אל הבית במאובק ואל החצר הגדולה, הסתבכותה בדברים רבים שלא לצורך, כל אלה מחשיבים את התיאור הראשוני של הבעל המיועד כאלמן בן 30 העוסק בטבק. חשדותיה של חנה העיוורת עצמה והערה קצרה וכמעט לא מורגשת של המספר "שפתיה הצמוקות לחשו דבר מה – לחש שפתיים סתום של אם אומללה" מחזקים אצל הקורא את חשדותיו.
חשדות אלה מתגברים ככל שמתגברים חשדותיה של הגיבורה בעקבות מישוש זקנו של הבעל וגילוי גילו האמיתי והנסיעה אל מקום מגוריו. הרגשת המסתורין שנבנית אצל הקורא מתגברת עם קריאת תיאור הלילה הראשון של חנה בבית בעלה. תמיהותיו של הקורא מתחזקות גם משום שהוא מקבל את פרטי ההתרחשות דרך תודעה של העיוורת בתוספת תגובותיה וחששותיה שלה. רק בסופו של הסיפור מצליחה הגיבורה וגם הקורא לענות על כל השאלות שנשאלו במהלך הסיפור ולהסביר את האירועים התמוהים המתרחשים בו.
לידת הבת משפיעה על העיוורת בכך שש לה עיסוק ואחייני בעלה באים אליה, יש לה אחריות, הם קרובים מאוד, נשבר מעגל הבדידות של העיוורת ולכן שוררת יותר שלווה בבית, היא צוחקת, שרה, מפרה את המתח.

חנה מתמודדת עם מחלת בתה כך: היא מפסיקה לאכול, כל היום היא יושבת ליד העריסה של ביתה ומקשיבה לנשימתה והיא כבר יודעת שביתה תמות, אך היא לא מוכנה לקבל זאת והיא טוענת שיבוא הקברן אבל היא לא תיתן את ביתה. הרגשות עם מחלת ביתה: כעס על בעלה, צועקת עליו, בכי, היא מצפה ממנו שיהיה הראשון שיתמוך בה, שיתן לה מידע, שידאג לבתם אך הוא לא מתייחס. תחושת שנאה כלפיו.

לידת הבת יוצרת השהייה בסיפור – המתח נעצר ונוצרת הרגשת שלווה בסיפור. נפסק מוטיב הספקות ולא נשאלות שאלות. תחושה של שלווה + שמחה - העיוורת שרה, יוצרת קשר עם הילדים של בעל, נשבר מעגל הדממה והבדידות.

פואנטה בסיפור העיוורת:
הסיפור הוא סיפור פואנטה, הסיפור מאיר באור חדש את פרטי הסיפור, מעניק להם משמעות חדשה וחושף את האמת באשר לדמותו של הבעל ומצבה של הגיבורה. הפואנטה בסיפור אינה מהסוג של פואנטה בלתי צפויה המשנה לחלוטין את אופן תפיסתנו, את ההתרחשויות ואת הדמויות המתוארות. סיפור העיוורת הוא סיפור חידה כשגם הגיבורה וגם הקורא הרואה את הדברים מנקודת ראותה חשים שחיים להתגלות פתרום כלשהו שיבהיר את ההתרחשויות הבלתי מובנות. לאורך כל הסיפור מפורטים רמזים רבים המצביעים על כך שרק תוספת של אינפורמציה יכולה לארגן באופן בהיר וסביר את המציאות המתוארת. ובאמת רק סופו של הסיפור המגלה שהבעל הוא קברן מאפשר לארגן במבט לאחור את כל פרטי התיאור

תקציר העלילה: מעשה בנערה עיוורת בשם חנה, שנישאה בעל-כורחה לאיש אחרי שבני משפחתה סיפרו לה שקרים על דמותו, גילו ועיסוקו המקצועי. הנערה מגלה לבסוף את זהותו האמיתית: בעלה אינו אלא קברן, שקבר את הבת שילדה לו וביתה עומד בתוך בית-קברות.



סוג הסיפור ותבניתו: הסיפור כתוב במתכונת סיפורי המתח המבוססים על פואנטה – נקודת מפנה בסוף הסיפור משמשת שיא, מתירה את הסבך, מפרקת את המתח ומעניקה לסיפור משמעות חדשה. הפואנטה כגילוי הכסוי (הנסתר) מעניקה פירוש חדש לכל מהלך היצירה.

בסיפור "העיוורת", הפואנטה חושפת את האמת על דמותו של הבעל ישראל ועל מצבה של הגיבורה, חנה.



"העיוורת" הוא סיפור חידה. יש בו התרחשויות בלתי-מובנות היוצרות בעיה שדרוש לה פתרון. הסיפור טעון מאוד מבחינה רגשית- נושא הסיפור, ודרכי העיצוב יוצרות אוירה דחוסה של מתח ומסתורין.



עולמה של חנה העיוורת
חנה היא אישה צעירה, עיוורת, המשודכת לאדם שאיננה מכירה. העיוורון של חנה מעמיד אותה בתחושה של תלות בזולת. אין בכוחה לשלוט ולשנות את גורלה. היא מנותקת מהמשפחה שלה ונזנחת לשוליים. במצב זה היא מוצאת עצמה לצד אדם זר (בעלה), נתונה לחסדיו שאינם מופגנים בשום צורה. משום כך היא מוותרת על הניסיון לגלות מפי בעלה את האמת באשר למצבה.

· הסיפור מתרכז לא בתיאור רגשותיה של חנה, אלא בניסיונותיה לגלות את האמת על העולם בו היא חיה.

· אנשים בעלי מום חייבים "לפצות" את עצמם על מגבלותיהם בעזרת החושים האחרים ופיתוח רגישות מיוחדת. חנה מצליחה "לפצות" את עצמה על עיוורונה. בתגובותיה על הסובב אותה בולטת האינטואיציה החזקה שלה ויכולתה "לראות" למרות עיוורונה. יכולת זאת מובלטת בהמשך הסיפור בתיאור תגובותיה לבתה ובהרגשתה של האומנת הזקנה, שחנה אינה עיוורת גמורה.



השלבים בתהליך גילוי האמת של חנה



כבר מלכתחילה, חנה אינה מאמינה שהחתן המיועד לה הוא כפי שמתארת אותו אמה: אדם בן 30, סוחר טבק.



1. בלילה הראשון שלאחר החופה, היא ממששת את זקנו ומגלה כי הוא איש זקן.

2. הנסיעה הארוכה לבית בעלה – יציאה מתחום המושב.

3. דפיקת רגליו של הבעל המעידה כי אדם זקן הוא.

4. השיעול הכבד של הבעל מעיד כי אינו סוחר טבק.

5. הכלים בבית והמנהגים דומים לאלו של הגויים.

6. "ביקור" הזר ועזיבת הבעל את הבית באישון לילה.

7. הרוח המרמזת כי הבית מצוי בשטח פתוח, ללא בתים מסביב.

8. התנהגות הבעל בכלל ובזמן התפשטות המגפה ומחלת הילדה.



· דרך התמודדותה של חנה עם המציאות הסובבת אותה בולטת בפאסיביות מוחלטת. ניסיונה היחיד להתקומם נגד הגורל הוא סירובה לתת את הגופה של בתה לקברן. התקוממות זאת נידונה מראש לכישלון.



חזיונות אלו רומזים לחנה שהיא נתונה במציאות שקרית. תמונת הסיום של הסיפור מהווה את גילוי האמת המרה – חנה נשואה לקברן קשיש ומתגוררת בבית-קברות. היא מכירה בכך שנגזר עליה גורל אכזר של חיים ללא מוצא בצל המוות.



נקודת הראות בסיפור

נקודת הראות של הסיפור צמודה לזו של חנה העיוורת. כך יוצר שטיינברג את אווירת המתח והמסתורין – הוא גוזר "עיוורון" גם על הקורא. הדגשת העיוורון נעשית באמצעות כינויה של חנה פעמים רבות: "העיוורת". תיאור העולם דרך עיניה של עיוורת איננו שגרתי והצמדת נקודת הראות של המספר לחנה מגבילה אותו למה שהיא מסוגלת לשמוע, לחוש, לבצע, לדעת ולהבין.

מודגשים צעדים ודפיקות – גירויים הממלאים את עולמה של העיוורת. הקולות תורמים לעיצוב האווירה הכללית בסיפור – מתח ומסתורין.



דמותו של הבעל – ישראל הקברן

דמות מרוחקת, מאופיינת בעיקר בעזרת המראה החיצוני, דפיקות המטה, הצעדים המדודים והכבדים ונהימת הפה.

· אין כמעט בכלל תיאור של עולמו הפנימי – אולי בגלל שהוא ממעט בדיבור.

· לישראל יש שני בנים. הם כבדי-פה אולי בהשפעת אביהם השותק ואולי עקב חריגות כלשהי, לא ידועה מהסיפור.

· תיאור מועט ביותר של צדדיו האנושיים (הגשת התה, הצעת המיטה).

· דמותו הופכת להיות מזוהה עם מקצועו – קברן. הדבר מובלט בסיום הגרוטסקי, כאשר אינו מגיב על מחלת בתו ומותה כמו אב, אלא כקברן, הממלא את תפקידו וחוטף אותה ממיטתה כדי לקברה מיד עם מותה.

· גם על מותם של הילדים האחרים בעיר, הגיב כקברן הרואה במוות פרנסה ולא כאדם המזדהה עם צער המשפחות.



כך הופכת דמותו של ישראל לשנויה במחלוקת. נוצרת ביקורת והתנגדות לו בשל התנהגותו ויחסו לחנה. (לא לקברנות באופן כללי).



אירוע לידת הבת

בתוך העולם הקודר המתואר בסיפור בולטת לידת הבת כמאורע משמח, הטומן בחובו סיכוי לשינוי במצבה של הגיבורה. "חזות פנים חדשה היתה לחנה בקומה ממשכב לידתה [...] ורק דברי-זמר היתה מזמרת על עריסת העולל". אפילו מזג-האוויר משתנה בסמוך ללידה – מתחיל לרדת שלג (סמל לניקיון וטהרה) והכל בחוץ נעשה שקט ושלו.

האושר עם הלידה מתבטא בכך שהעיוורת מתחילה לשיר, אולם עקב כך היא חדלה כמעט לדבר, ובכך משתלבת בעולם הדממה של הבעל וילדיו.



הלידה כתמונה של אושר מסמלת את אחדות המשפחה האנושית, אך בסיפור זה, הלידה היא אירוע המשהה את התנועה לעבר המוות, מעצים את הוודאות האירונית שהלידה והחיים אינם אלא שהייה קלה בטרם קץ ושהמוות אורב לאדם בתוך חווית האושר הבדויה, ושרק מתוך הקוטביות שבין לידה ומוות מתגלה הבדיה בכל מערומיה.



האווירה בסיפור ודרכי עיצובה

בסיפור שלטת אווירת מתח וחרדה, הנוצרת באמצעות הפער בין התרחשויות לבין ההנמקה המפורשת הניתנת להן. הקורא מצוי במתח והוא מנסה לתת הסבר הולם להתרחשויות.

· משפט הפתיחה של הסיפור: "לחנה העיוורת הגידו לפני חתונתה, כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו" יוצר חוסר אמון ראשוני. מיד אחר-כך, חוזרת ונשבעת האם 3 פעמים ("ככה אראה בנחמה") – מה שמתברר זמן קצר מאוד לאחר מכן, כניסיונות להסתיר שקרים שונים מבתה בנוגע לבעל המיועד, ילדיו וביתו. ביטויים כגון: "הבית המרווח" ו- "החצר הגדולה", לצד ההמלצה: "מוטב שתשבי בבית" – מעוררים את החשד שדברי האם מסתירים יותר מאשר מגלים...

· הרגשת המסתורין נבנית בהדרגה עם חשיפת פרטי אמת על-ידי חנה. כאן מתווספת אווירת המועקה על כך שאין לה לחנה עם מי לחלוק את הגילויים המפתיעים באשר לחייה. היא בודדה וזנוחה.

· תמיהות הקורא מתגברות משום שהוא מקבל את פרטי התרחשות דרך תודעתה של חנה העיוורת בתוספת תגובותיה, חששותיה ותמיהותיה שלה.

· לאווירה החידתית תורמת דמותו המשונה של הבעל ישראל. תשובותיו נראות בלתי-אמינות (מחלת הדודה) והתנהגותו מוזרה ביותר (הוא כלל לא מופתע מדפיקות בדלת באמצע הלילה ואף יוצא במתינות לזמן מה).

· העובדה ששתי הדמויות שאמורות להיות הקרובות ביותר לחנה, אמה ובעלה, מסתירות ממנה את האמת ואף מובילות אותה לחיות בשקר גדול, מוסיפה לאווירת המתח מחד ולאווירת המועקה, מאידך.

· מוטיב הדממה – תורם לאווירת אי-הוודאות בסיפור. תחילה מנומק השקט בכך שהבית נמצא בקצה היישוב. עד מהרה מתברר שלשקט סיבות נוספות:

1. "העיוורת הקשיבה בדממה לדברי אמה המרובים..." – חנה תלויה באמה והיא נאלצת להקשיב בדממה לדבריה, מאחר שאין בכוחה להשפיע על מהלך חייה.

2. הבעל הממעיט לדבר יוצר דממה.

3. דממת הילדים כבדי הפה. "שוקטים ונוחים הם כשתי יונים" – אומרת עליהם אמה של חנה לאחר שהכחישה תחילה את קיומם.

4. דממה מנדירותם של קולות אדם בכלל. (סביבת בית-הקברות).

5. הדממה המשתררת כאשר הילדה מפסיקה לנשום.

6. "שריקה איומה פורצת מגרון העיוורת: היא מכירה, כי רגליה עומדות בבית-קברות". מוטיב הדממה נועד לבנות את אווירת המוות. הדממה נשברה בגילוי המרעיש אודות האמת האיומה.



סיכום

"העיוורת" הוא סיפור מתח עם פואנטה. הבעיה המרכזית של הסיפור (הסיבוך) היא בניגוד שבין הנסתר לבין הנגלה. נקודת השיא בסיום הסיפור מהווה את הפתרון (התרה), אף שאיננו בבחינת פתרון כלל וכלל. זהו פתרון לחידה, אך לא פתרון לבעיה. האמת מתגלה, אך אין בכך כדי לשנות את גורלה של חנה - חיים בצל המוות.

· הבחירה בגיבורה עיוורת נעשה כדי להעצים את התחושה היסודית בסיפור – הפחד.

· מחושיה של העיוורת לא נעלמות לעולם שתי תחושות יסוד: החרדה והחשד. אלו מובילות לתחושה מתמדת שהאושר מדומה והאפלה הסתומה היא האמת היחידה.

· באמצעות עיצוב אירוני, מציג שטיינברג את המצב האנושי, שפירושו האכזרי: האדם בבית המוות והמוות בבית האדם. סופו של האדם לגלות כי הכל נידונים למוות – חייו הם משחק אירוני בידי האל. תחושותיה של העיוורת היו נכונות למרות הניסיונות להטעותה – סופה של האמת להתגלות...

· הגיבורה העיוורת מייצגת את החברה האנושית, הפועלת כביכול בפיקחון, אבל חיה בעיוורון, ואינה תופסת את הכזב שבנראה. הולדת התינוקת נוסחת בה, כמו בכל אדם, אושר ואידיליה, אבל כל האושר הזה מדומה, משום שאין זו אלא השהייה בטרם קץ. בתוך חוויית האושר הבדויה אורבת לאדם הכניעה האנושית שבסופה המוות.

אימפריה דביר תודה
וטובי סבבה... אבל שונא אנשים שרוצים יותר מדי

פעם הצעתי כסף.. אז עכשיו לא עוזרים בלי?

יווו אני רואה שעדיין לא קלטת שזה היה בצחוק אה???
אני אולי הבן אדם האחרון שיבקש משהו תמורת משהו!

אמרתי סבבה לא?!

יש עוזרים?

יאללה נו בבקשה אני חייבבבבבבבבבב
דביר אתה פה?

"הבז" / ג'ובאני בוקאצ'יו

"הבז" הינו סיפור מתוך ספר המכיל בתוכו קובץ סיפורים הנקרא "דקמרון".

- בוקאצ'יו, כותב היצירה, הנחיל כתיבה בשפה המקומית – איטלקית - ולא בלטינית כפי שהיה נהוג אז וזאת מכיוון שהספרות היא מצרך עממי.

- בוקאצ'יו היה בין הראשונים שכתב סיפורים קצרים, זוהי תחילתה של הספרות החדשה.



רקע, ניתוח כללי וקצת מתוכן הסיפור

- תקופת הסיפור: בין ימי הביניים לתקופת הרנסנס.

- בתחילת היצירה ישנו תקציר (סינופסיס) ולכן הדגש בסיפור לא יהיה ב"מה קרה?" אלא במשהו אחר.

- פדריגו היה אציל (הייתה לו אחוזה, אציל הוא בעל אדמות).

- ג'ובאנה היא אישה עשירה, נשואה, יפה ועליזה בנשות טוסקנה.

- פדריגו אוהב את ג'ובאנה ומנסה לקנות את ליבה עד שיורד מנכסיו. פדריגו בזבז את כספו בניסיון להרשים את ג'ובאנה (סעודות, משלוחי מנות, חגיגות, קרבות, חרבות ועוד)

- בז: עוף דורס. היה נהוג לאלפו ולהחזיק כחיית מחמד. הבז הינו סמל ליוקרה אצל האצילים. הבז של פדריגו היה בז טוב מאוד, משובח.

- בסיפור זה מדובר בחברה מעמדית שפועלת עפ"י כללים נוקשים וברורים. אנשים לא יכולים לעלות ולרדת במעמדם ואין ניידות. הנימוסים מחייבים בחברה זו.

- גו'באנה מגיעה לביתו של פדריגו עם בת-לוויה (נשים תמיד נהגו ללכת לביתו של גבר יחד) בכדי למלא את בקשתו של בנה החולה – לקבל את הבז של פדריגו. מתוך נימוס, מבקשת ג'ובאנה קודם לסעוד שם ואח"כ תבקש את הבז בידיעה שבגלל אהבתו הרבה של פדריגו אליה – היא תקבל את הבז.

- כולם שבויים במוסכמות החברתיות: ג'ובאנה לא מספרת לפדריגו את הסיבה האמיתית שבגללה באה והוא לא מספר לה שאינו יכול להכין לה סעודה (כזכור, הוא ירד מנכסיו ואין לו כסף).



האירוניה שבסיפור

אירוניה – לעג, אבסורדיות, אמירת דבר אחד והתכוונות לדבר אחר.

ג'ובאנה ביקשה את הבז, והיא אכן קיבלה אותו – על הצלחת. זהו מעשה אירוני, שכן, תיאורטית היא באמת קיבלה את הבז ובקשתה נענתה, אבל בפועל הבז היה מת (פדריגו שחט אותו בכדי להכין ממנו ארוחה לג'ובאנה).

בנוסף, במהלך כל הסיפור, רוצה פדריגו לשאת את ג'ובאנה לאישה, ובסוף הסיפור, בפועל, הוא באמת נשא אותה לאישה, אך היא נישאת לו כברירת מחדל, כלומר, בגלל לחצים מצד המשפחה, היא נישאת לו ולא מכיוון שהיא אוהבת אותו. שוב נעשה כאן מעשה אירוני.



לסיכום: כולם קיבלו את מה שהם רוצים, פדריגו קיבל את ג'ובאנה לאישה וג'ובאנה קיבלה את הבז, אך לא בנסיבות שמחות וטובות וזוהי האירוניה.



הבז – סמל

סמל – דבר מוחשי הבא במקום מופשט.

הבז מייצג ערכים רבים:

- כוח.

- אצילות – נאמנות, יקר מציאות, פיקח, נאמן.

- דבר נחשק מאוד.

- היכולת להתעלות (ציפור מגביהת עוף).

ברגע שנשחט הבז – נעלמו כל הערכים שהוא סימל.

הבז הוא בעל-חיים (ציפור) שמעבר לתפקידו הפשוט ביצירה זו, הוא רומז לערכים נעלים. שחיטתו של הבז מסמלת את סופם של הערכים, סופה של האצילות, סופה של הנאמנות וסיומה של היכולת להתרומם מעל המציאות היומיומית. לאחר שנשחט הבז, נשחטו כל הערכים הנעלים ולכן פדריגו היה מוכן לשאת בסוף הסיפור את ג'ובאנה לאישה למרות שברור לו שהיא אינה אוהבת אותו. בנוסף, הוא גם הופך להיות אדם החרד לכספו, תכונה הפוכה לחלוטין לתכונה המתוארת בתחילת הסיפור.



המספר בסיפור זה

בסיפור זה ישנו מספר יודע כל. הוא הגיבור המרכזי ומייצג את המוסכמות החברתיות.



המוטיב בסיפור זה

מוטיב – סמל או משפט או חפץ או אפילו צליל שחוזר ביצירה יותר מפעם אחת ובכל פעם נטען במשמעויות נוספות.

הבז ביצירה זו הוא סמל ומוטיב.



האומנם סיום טוב לסיפור זה?

סיפור זה מסתיים בקלישאה (אמרה נדושה) – "חיי עונג ואושר" – באושר ועושר עד עצם היום הזה. אך למעשה, אמרה זו הינה אמירה בלבד, כי אין אושר, אין עושר ואין אהבה.

הסיום הוא למעשה סיכום אירוני ולא טוב. המספר לוקח את המוסכמה החברתית והספרותית "אושר ועושר" שמייצגת סיום טוב – והופך את הקלישאה ללא נכונה ואירונית.



המסר בסיפור

לסיפור זה ישנו מסר אוניברסאלי (מתאים לכל זמן ולכל מקום) – כוחן של המוסכמות החברתיות גדול גם כיום.



מדוע נבחר השם "הבז" לסיפור זה?

לבז תפקידים משמעותיים ביצירה זו:

- הגורם המפעיל – בלעדיו אירועים מרכזיים ביצירה זו לא היו מתרחשים.

- הסמל המרכזי (פורט קודם לכן).

- יסוד אירוני (פורט קודם).

- מוטיב ביצירה (פורט קודם).

"יגון" / אנטון פבלוביץ' צ'כוב

האקספוזיציה בסיפור

- תיאור זמן, מקום ודמויות – יצירת אווירה.

- לכותרת משמעות רבה – נותנת תחושה שלילית, תחושת עצב.

רמזים מטרימים באקספוזיציה על ההמשך:

- דמדומים, אווירה קודרת.

- אנלוגיה: יונה העגלון (נוהג במרכבה) והסוסה דומים במהות הכללית שלהם. הסוסה מתוארת בדיוק ההיפך ממה שהיא מסמלת – הי צנומה, רגליים דקות. תיאור הסוסה מתאר גם את יונה העגלון.

- אנלוגיה נוספת – מתואר שהסוסה חושבת שהיא לא מתאימה לאזור והיא נותקה מהשדות והביאוה למקום זר – העיר, מקום מפחיד ולא רגיל. כך למעשה גם העגלון. ישנה כאן האנשה לסוסה.

- ניתנות תכונות חייתיות ליונה – תנועת צווארו, צהלותיו. ניתנות לו תכונות של סוס.



תגובות הדמויות בסיפור לניסיונות השיחה של יונה העגלון

הסיפור בנוי כך שהתגובות לניסיונות השיחה של יונה על בנו שמת - הולכות מהאדם בעל הדרגה הגבוהה ביותר לדמות בעל הדרגה הנמוכה ביותר – באותה המידה גם יורדת גם רמת ההתעניינות, עד שמגיעים למהפך אירוני.

מהפך אירוני – האירוניה היא שהסוסה מתנהגת בצורה הכי אנושית למרות שהיא בעל-חיים. ישנה כאן ביקורת חברתית – האומנם בני האדם נעלים יותר על בעלי החיים?






האנלוגיה בסיפור

אנלוגיה – השוואה. ישנם שני סוגים של אנלוגיות – אנלוגיה ישירה שפירושה השוואה שמדגישה את הדמיון בין הגורמים המושווים. אנלוגיה הפוכה שפירושה ששני הגורמים יהיו הפוכים זה לזה. בסיפור זה ישנה אנלוגיה ישירה.

האנלוגיה היא גורם מרכזי וחשוב ביצירה "יגון" ובכדי ליצור אותה, לסוסה מוענקות תכונות אנושיות (האנשה) וליונה ניתנו תכונות של בעלי חיים. האנלוגיה ביצירה זו מתחילה כבר באקספוזיציה שבה ישנה השוואה במראם החיצוני של יונה וסוסתו - "הרכב יונה פוטאפוב כבר הלבין כולו ודמה לרוח-רפאים" – "סוסתו לבנה ודוממת כמותו". בנוסף, מתואר כי הסוסה שקועה במחשבות והרהורים, מה שברור לנו שלמעשה מיוחס ליונה העגלון (שהרי סוסים לא "שקועים במחשבות והרהורים"). האנשה זו שניתנת לסוסה מסבירה את תחושת הניכור (זרות) שחשים יונה וסוסתו, שניהם יצורי כפר שהגיעו לעיר שלא מבחירה, הם אינם מכירים את העיר, לא שולטים בדרכיה ובדרכי ההתנהגות שבה.

תחושת הניכור שחשים יונה וסוסתו יוצרת תחושת מועקה שמקדימה את הידיעה שיונה הינו אב שכול, כך שעוד לפני שאנו יודעים על מות בנו של יונה, אנו יודעים שהתחושה היא כבר קשה אצלו (ואצל סוסתו). לתחושה זו מצטרפת גם העובדה שיונה מתקשה לנהל דו-שיח עם נוסעיו ועם בני המעמד הנמוך (כגון החצרן והעגלון הצעיר) ובסופה של היצירה מוצא את עצמו יונה מדבר עם סוסתו, שהיא היחידה שמוכנה להקשיב לו. בכך שהסוסה היא היחידה ש"מוכנה להקשיב" ליונה, מועבר מסר של ביקורת חברתית על החברה המנוכרת שאינה מתייחסת ליחיד ועל כך שבני האדם הם לא בהכרח עליונים על בעלי-החיים. האנלוגיה עוזרת לנו גם להבין את המסר של היצירה ולחדד אותו בכך שהיא משווה בין יונה (בן-אדם) לבין סוסתו (בעל-חיים) ומראה שבני האדם ובעלי החיים לא כל כך שונים ושאולי בעלי-החיים הם דווקא עליונים על בני האדם ולא להיפך.



המסר של הסיפור

ביקורת חברתית – החברה מנוכרת ואינה מתייחסת ליחיד (נמוך המעמד).

מסר הסיפור מראה שבעלי-חיים עליונים על האדם. האנלוגיה תורמת להבנת המסר בכך שמראים שבעלי החיים (הסוסה במקרה זה) מאוד דומים לנו ומראים שאנחנו לאו דווקא עליונים עליהם אלא שהם עליונים עלינו.



"היגון" בסיפור

יונה מתכחש למצבו הרע כי הוא יודע שלא יוכל להתמודד איתו – הוא אומר שהיגון נובע מכך שהוא לא הרוויח כסף, אך למעשה הסיבה ליגונו של יונה היא שאף אחד לא שומע את על ליבו ואובדן בנו גם הוא מעיק עליו ומעצים את תחושת היגון שלו.

יונה נואש, הוא אינו מבין מה קורה – אפילו מלאך המוות, שאמור להיות דמות אחראית – אכזב אותו וגרם לו לקבור את בנו, במקום שהמצב יהיה הפוך – דבר בלתי נתפס.



עמדת המספר בסיפור

- המספר בסיפור זה הוא מספר יודע הכל מכיוון שהוא מתאר רגשות שאותם חשים יונה וסוסתו. המספר אובייקטיבי אך מעט סובייקטיבי (הוא מביע דעתו על המתרחש).

- המספר מתערב ביצירה. הוא תוהה – האם לא קיים אדם אחד שמסוגל להקשיב ליונה?! עמדתו של המספר עוזרת להעברת המסר החברתי של היצירה.

- הסופר (לא המספר) הוא "בורא" היצירה והוא בוחר את עמדת המספר. יתכן שבסיפור אחר, יבחר הסופר בעמדת מספר אחרת.

- המספר גורם לנו לדעת שהשיחה היא צורך חיוני של יונה. "כשם שהבחור התאווה למים, כך מתאווה הוא לשיחה" – דימוי מטאפורי – כמו שהבחור זקוק למים (צורך טבעי וחיוני לאדם) – באותה המידה דרושה השיחה ליונה.



הערות נוספות

- הסיפור הוא סיפור אוניברסאלי – הוא יכול לקרות בכל זמן, בכל מקום ולכל אדם.

- סיפור זה הוא סיפור דידקטי (חינוכי) – סיפור שמטרתו שבסיומה של הקריאה נעבור תהליך חינוכי ונסתכל על החיים בצורה אחרת.

היה לי את זה אחי תודה בכל זאת
למישהו יש תוכן של הסיפור? שאני אדע מה מדובר
כי לא מובן כלום בלי התוכן

צריך רק את הסיפורים
השירים השגתי כולם חוץ מהמליצתי הזה... מי שיכול שיעזור
תודה

אתה צריך את הסיפור של הבאז?

בוא לICQ
85788306

נו אנשים עשו טובה
אני חייב תקציר של הסיפורים האלה!

וואי
הבז סיפור יפה!!