אשכול תמונות!, שכל אחד ישים פה את התמונה שלו

ממתי בווינר פי אפשר לעשות צחוקים?

חחחחחחחחחחחחחחחחחח...

השני מצד שמאל ...
זה אחרי המסע כומתה...חחחח איזה מחלקה של מורעלים

Jona ahhhhhhhhhhhhhhhhhhh

ג'ונההה אהההההההההההההההההה

שתי ההודעות האחרונות של מפקירי מירק.

גם אתה.

אתה מלך המפקירים.

מה זה מירק?

מה זה אינטר?

בתחילת המאה שעברה, לא היה דרבי בעיר מילאנו. היה רק מועדון אחד בעיר - "מועדון הקריקט והכדורגל של מילאנו". אך בערב ה-9 במרץ שנת 1908, "מועדון הכדורגל אינטרנאציונאלה של מילאנו" פרץ דרך. הוא זכה לשם "אינטרנציונאלה", שפירושו באיטלקית הוא בינלאומי, משום ששעריו היו פתוחים לשחקנים מכל קצוות תבל, ולא מארץ המגף בלבד. (הקפטן הראשון של הקבוצה, מאנקטי, היה שוויצרי). המועדון הוקם ע"י מורדים מהיריבה העירונית "איי.סי. מילאן", וכך נולדה קבוצת הכדורגל של אינטר. הצבעים הראשוניים היו זהב, כחול ושחור, והם נשמרו כצבעי המועדון עד היום.

ההצלחה לא איחרה לבוא, וכבר בשנתה הראשונה בליגה זכתה אינטר באליפות איטליה 1909/10, לאחר ניצחון מוחץ 3-10 על קבוצת הנוער של פרו ורצ'לי. רוב שחקני היריבה השתתפו באותה העת בטורניר צבאי והבקשה לדחות את המשחק נדחתה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שכל המועדון חלק משחקניו, ביניהם הקפטן האגדי, וירגיליו פוסארי, שיצא לחזית ולא שב. ולמרות זאת, אינטר זכתה גם באליפות הראשונה שנערכה מקץ המלחמה, בעונת 1919/20.

אך כאשר בניטו מוסוליני עלה לשלטון באיטליה והנהיג את הפאשיזם, ימיה של אינטר נראו ספורים. המסורת והאופי הבינלאומיים של הקבוצה, ריבוי השחקנים הזרים בה ואף שם המועדון לא היו לרוחו של מוסוליני, בלשון המעטה. אינטר אולצה להתמזג עם מועדון אחר, "יוניון ספורטיבו מילאנזה" ולשנות את שמה ל"אמברוסיאנה", על שם אמברוסיו, הפטרון הקדוש של מילאנו. מדיה הכחולים-שחורים המסורתיים הוחלפו במדים לבנים ועליהם שני פסים: לבן ואדום. על אף השינויים, אוהדי הקבוצה המשיכו לקרוא לה "אינטר" ולשיר את אותם השירים כתמול שלשום (דבר שעורר את זעמו של מוסוליני).

על-אף מתחים בין המשטר לבין המועדון, אינטר זכתה תחת שלטון הפאשיזם בשלוש אליפויות (1929/30, 1937/38 ו-1939/40). כוכב הקבוצה באותן השנים היה ג'וזפה מאצה, המכונה 'איל בלילה', קשר מרכזי מוכשר שהרבה לכבוש שערים ואף היה לקפטן נבחרת איטליה אותה הוביל לזכיות במונדיאלים של 1934 ו-1938. שמונה ימים לאחר זכייתה של אינטר באליפות החמישית שלה בעונת 1939/40, איטליה נכנסה למלחמת העולם השנייה.

היו"ר החדש של אינטר, קרלו מאסרוני, עמל קשה על-מנת לבנות מחדש את המועדון לאחר מלחמת העולם השנייה. הדבר הראשון (והמתבקש) שהוא עשה היה לשחזר את צבעיו הקודמים, כחול ושחור, ואת שמו הישן, "אינטרנציונאלה". תחת דחיפתם של צמד הכוכבים, השוודי נאקה סקוגלונד ובניטו לורנצי (שכונה 'ואלנו' שפירושו 'רעל'), אינטר זכתה בשתי אליפויות רצופות, ב-1952/53 וב-1953/54. בשנת 1955 מכר מאסרוני את נכסו היקר לעסקן הנפט הידוע, אנג'לו מוראטי, שהוא המוח מאחורי מה שעתיד להיקרא 'לה גראנדה אינטר' - 'אינטר הגדולה'.

אנג'לו מוראטי, בדומה לאיך שינהג בעתיד בנו מאסימו, לא חסך בהוצאות, ורכש בשנת 1957 בעבור 30,000 ליש"ט (שיא עולמי להעברות דאז) את החלוץ הארגנטיני הבינלאומי, אנטוניו אנג'לילו. שנה בלבד לאחר רכישתו, אנג'לילו כבש 33 שערים, כמספר המשחקים בסרייה א' בעונה, שיא שלא נשבר עד ימנו ואולי לא ישבר לעולם. אך כל זה לא הספיק על-מנת להביא לאינטר תארים.

בשנת 1960, מוראטי החתים את שני האנשים שבנו את 'לה גראנדה אינטר': המאמן הלניו הררה ומנהל הקבוצה איטאלו אלודי. הררה, משליט משמעת קפדן, היה גם טקטיקן מעולה ואיש-חזון של המשחק. שיטת ה'קאטנאצ'יו' שלו, אשר שמה דגש על הגנה נוקשה בשילוב של התקפות מתפרצות, הפכה לחותמת האיכות של המשחק האיטלקי עד שנות ה-80 המאוחרות.

הצלחות נוספות הגיעו בעונת 1962/63 כאשר אינטר זכתה בסקודטו השמיני שלה. בעונה העוקבת לה המועדון זכה בגביע אירופה לאלופות ובעונת 1964/65 אינטר זכתה בטרבל חסר-תקדים, כזה שיתכן ולעולם לא ישוחזר: זכייה בסקודטו, בגביע אירופה לאלופות ובגביע העולם לקבוצות. בעונת 1965/66 אינטר זכתה באליפות נוספת (בזכות ניצחון על בולוניה בפלייאוף לאחר ששתי הקבוצות סיימו את העונה בשוויון נקודות) ושוב באליפות העולם לקבוצות. בעונה שלאחריה (1966/67) הנראזורי העפילו שוב לגמר גביע אירופה לאלופות, אך הפסידו את התואר לסלטיק (2-1) במשחק בלתי נשכח.

שנים אלו תחת הדרכתו של הררה הפכו לתורתה של אינטר. עד עצם היום הזה, כל אוהד שלה, ללא התחשבות בגילו, יכול לדקלם מהזיכרון את הרכבה של 'לה גראנדה אינטר'. לצורך ההמחשה, הרי הוא לפניכם: סארטי; בורגניץ' , פאקטי; בדין, גוארנרי, פיקי; ג'ייר, מאצולה, מילאני, סוארז, קורסו.

מוראטי עזב את הקבוצה בשנת 1968 והשתררה תחושה שבא סופו של עידן. אף על פי כן, אינטר זכתה בתואר סקודטו נוסף בעונת 1970/71, האחרון לפני תקופת בצורת בת 6 שנים שנסתיימה עם זכייה בגביע האיטלקי ב-1977/78 ובאליפות ה-12 בעונת 1979/80. הדברים החלו להראות מבטיחים, אופטימיות שהתמלאה עם עלייתם של שני כשרונות צעירים גדולים: החלוץ אלסנדרו אלטובלי והקשר הוירטואוז אבאריסטו בקאלוסי, כשאלטובלי יהפוך בעתיד לאחד הכובשים הפוריים בהיסטוריה של הסרייה א', ובקאלוסי מנגד יתברר כדמות טראגית חסרת תועלת, שברגע אחד עושה דברים גדולים ובאחר נעשית אנונימית לחלוטין.

במקום תקופת זהב נוספת, אוהדי אינטר קיבלו עוד שנים של סבל, כשהנחמה היחידה היא הזכייה בגביע האיטלקי בעונת 1981/82. נדרשו בעלים חדשים לקבוצה בדמות ארנסטו פלגריני, על-מנת לסיים את הבצורת, וכשזה קרה, בעונת 1988/89, זה קרה בסטייל. בעונה הזו, תחת הדרכתו של המאמן האגדי ג'ובאני טרפאטוני, אינטר זכתה בסקודטו עם שיא של 58 נקודות. הגורמים העיקריים להצלחה הזאת היו צמד הגרמנים, לותר מתאוס ואנדי ברמה, לצד האיטלקים וולטר זנגה, בפה ברגומי (שמחזיק עד היום בשיא ההופעות של אינטר עם 519), ריקארדו פרי והחלוץ אלדו סרנה, שהיה מלך השערים עם 22.

מאז, אינטר זכתה בשלושה גביעי אופ"א (ב-1990/91, 1993/94 וב-1997/98), והגיעה לחצי גמר ליגת האלופות ב-2002/03; אמנם הישגים נשגבים בשביל מועדונים רבים, אך מעט מאוד בכדי לפייס את אוהדיה של הנראזורי. בשנת 1995, מאסימו מוראטי, בנו של אנג'לו, נטל את הפיקוד על אינטר, ובדומה לקודמו פלגריני (שרכש כוכבים כמו דניאלה פאסארלה, דניס ברגקאמפ, מתיאס זאמר וקרל היינץ רומיניגה), שפך כסף רב על שמות גדולים כמו רונאלדו, חאבייר זאנטי, יורי דג'ורקאף וכריסטיאן ויירי (ששבר את שיא ההעברות כשנרכש ע"י אינטר במחיר שיא של 30 מיליון ליש"ט). עד כה ההשקעה לא הניבה פירות, אך במועדון ובקרב אוהדיו יש תקווה לבאות ואולי איזשהו טעם טוב מהעובדה שאינטר, לצידה של יובנטוס, מעולם לא ירדה לסרייה ב'.

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

שאל - קיבל תשובה

הודעה זו נערכה ע"י FoRzA InTeR ב Sep 30 2005, 08:57 PM

חחחחחחחחחחחחחחחחחח הרגת אותי!!